אמיל זָטוֹפֶּק רץ, אנחנו רצים אחריו. הקטר הצ'כי בעל השם הקליט דוהר לפנים, בניגוד לכל היגיון. זרועותיו מיטלטלות לכל עבר, ראשו מתנדנד לצדדים, מאמץ עילאי ניכר על פניו והלשון שלו תלויה בחוץ. את המדינה כובשים הנאצים, את המשטר כובשים הקומוניסטים, מסך הברזל כולא את האזרחים, ואמיל ממשיך לשבור כל קונבנציה ולא מפסיק לקבוע שיאי עולם. ספר זה פורשׂ לפנינו את מסלול חייו של עלם צ'כוסלובקי בן שבע עשרה, שמתחיל את דרכו במפעל לייצור נעליים בתקופה של תהפוכות היסטוריות, והופך לאגדה חיה. באהבתו לריצה ובניגוד מוחלט לרצונו, הוא הופך כלי שרת בידי המכונה הפוליטית.
"מה שלא ציפה לו הוא שעד מהרה הוא יתחיל ליהנות. הוא לא אומר שום דבר, אבל העסק מתחיל למצוא חן בעיניו. כעבור שבועות אחדים הוא אפילו מתחיל לצאת לבדו לריצות לשם ההנאה, מה שדי מפתיע אותו, והוא מעדיף שלא לספר על זה".
כתיבתו של אשנוז משלבת גוף ראשון, שני ושלישי בתוך מה שלא ניתן לכנותו ביוגרפיה, ודרכה אנו מתוודעים לקול ייחודי, לקול המדבר בנימה אישית: הוא אינו על-אנושי אך עם זאת הוא אחר. סיפורו של האיש המהיר בעולם, אמיל זטופק, ששום פרק בו אינו מומצא, מתואר בכתיבה בגובה העיניים. באלגנטיות המאפיינת את אשנוז נחשפת מורכבות מלאת פרדוקסים באדם פשוט שגילה את כישרונו בריצה.
"מדוע לעזאזל הקריאה באשנוז, ובמיוחד ב"לרוץ", מעוררת בנו תחושה כה מושלמת של רוממות רוח?” פטריק קֶצ'יציאן, לה מונד
"הספר הנפלא הזה הוא כנראה דוגמה מופתית לאובססיות של מחבר הספר "אני הולך מפה", במובן הספרותי: כאן הוא מרכז אותן בעליזות ובהומור קיצוניים, ומרחיק עד כדי הצבת עצמו כתמונת מראה ברורה. באופן הזה, אמיל הוא לא פחות יוצר משהוא יצור, לא פחות כפיל של המחבר, משהוא מגלם בבשרו את אמנותו הפואטית המגדירה את הרומן "מכונת בדיון". מין טראן הוי, לה מגזין ליטרר
_ _ _
ז'אן אֶשְׁנוֹז נולד בשנת 1947 בעיר אורנז' בצרפת. מכיוון שאחיו היה פסנתרן, ניסה אשנוז את כוחו בנגינה על צ'לו, אך לבסוף בחר במלאכת הכתיבה. אשנוז נחשב לתקווה הגדולה ביותר של הספרות בצרפת ולסופר החשוב ביותר של הרומן הפוסט-נובו.
הוא פרסם ארבעה עשר רומנים, ובהם קו האורך גריניץ' (1979), שירוקי (1983), האגם (1989), שלושתנו (1992), בלונדיניות מסוכנות (1995), שנה אחת (1997) ואני הולך (1999). בשנים האחרונות פרסם אשנוז טרילוגיה של סיפורי חיים, מעין סדרה ספרותית המורכבת מהרומנים ראוול (2006), לרוץ (2008) ומכת ברק (2010).
אשנוז מרבה לעסוק בלא-מוסבר ומקבץ ביצירותיו עולמות זעירים, סיפורים דחוסים וקטנים, מינימליסטיים לדעת חלק מן המבקרים. יצירתו מתוארת ככתיבה חסכנית, מקורית ומרעננת, מלאה הומור ואירוניה.
אשנוז מושפע מאמני הכתיבה המרוחקת- נבוקוב, רֶמוֹן קֶנוֹ, פלובר ופוקנר. עלילות הרומנים שלו מטרידות ואניגמטיות, פלאיות כמעט, ומלווה אותן נימה פסיכולוגית ונוסטלגית.
במהלך הקריירה הספרותית המרשימה שלו זכה ז'אן אשנוז בפרסים חשובים בצרפת ובאירופה, ביניהם פרס הגוֹנקוּר, פרס מדיסיס, פרס גוּטנברג, פרס פרנסואה מוֹריאק, פרס הספרות האירופית ופרס נובמבר.